<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן שע"ד</h1>
<h2>דף ל.</h2>
עוד שאלת מה ששנינו בפרק זה בורר גמרו את הדבר מכניסין אותן, ואמרינן עלה בגמרא מכניסין אותן למאן אילימא לבעלי דינין התם הוו קיימי, ופירש רש"י ז"ל דלא קתני במתניתין שיוציאום לאחר ששמעו את דבריהם. ואיכא למידק דהא מתניתין קתני התם מנין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד, ואם איתא [ד]קיימי תמן הא קא שמע. תשובה יש לומר דסוגיא בשיצאו מעצמן, שאין בית דין מחוייבין להוציאן בשעת משא ומתן, אבל אם יצאו ואינן שם קתני מתניתין שלא יגלה אחד מהם מי מזכה או מי מחייב דאז הוי רכיל. ובר מן דין הא אסיקנא דלעולם בעלי דינין כר' נחמיה היא דתניא אמר רב נחמיה כך היה מנהגן של אנשי ירושלים מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהם ומוציאין כל אדם לחוץ ונושאין ונותנין בדבר גומרין את הדבר ומכניסין לבעלי דינין. ואם תאמר מכל מקום כשאמרו אילימא לבעלי דינין והא התם הוו קיימי, היכי הוה מצו אמרי הכי והא קתני סיפא מנין לכשיצא וכו', לא היא דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי, אלא שדרך התלמוד בכך שגומר תחלה משאן ומתנן ואחר כך מכניסן [מקשינן] וכאן לאחר שגמרו לומר אילימא בעלי דינין אילימא עדים אוקמה בקושטא דמלתא ותו ליכא לאקשויי מידי, וזו שטה פשוטה בתלמוד.
